ציור זה לא מתכון לעוגה

הרבה פעמים מתייחסים לציור ורישום כאילו הם מתכון: לומדים יחסים, צורות, אור וצל, טונאליות, ומקבלים תוצאה “נכונה”. ויש בזה אמת. כדי לצייר ברמה גבוהה צריך להכיר את השפה, להבין את העקרונות ולפתח שליטה.

אבל ציור טוב לא נגמר בשליטה. גם אחרי שרכשנו את הכלים, נשארת שאלה חשובה יותר: איך יוצרים עבודה שמרגישה חיה? כזו שלא רק בנויה נכון, אלא גם נושמת?

בעיניי, התשובה מתחילה במקום שבו אנחנו מסכימים קצת לשחרר את הצורך בתוצר, ולהיכנס למצב של מחקר, משחק וגילוי.

אחד הדברים שגרמו לי לרצות לכתוב על הנושא הוא שאני רואה את זה אצל תלמידים טריים שמגיעים אלי, כמה קשה להתנתק מהצורך בתוצר ולהיות במצב של מחקר משוחרר מכל ציפייה, ״משחק חופשי״ Free Play.

ובפועל זה הפוך מהאינטואיציה, ככל שנדע להתנתק מהצורך בתוצר כך נצליח לגעת במקומות שהם מעבר לציפייה שלנו, גם באנרגיה וגם במה שיקרה על המצע.

דמיינו שהבית שלכם היה מסודר במאה אחוז (נשמע טוב אה) עד לרמה כזו שלא היה שום חפץ שמונח באקראיות בשום מקום. התחושה שהסדר הזה מביא בעיניי היא קרה ומנוקרת. כשחפצים מונחים בבית באופן אקראי זה נותן תחושה של חיות, מישהו היה שם והזיז, לקח, בדק והשתמש, דברים נעשו. כמובן שיש את הצד השני שיביא איתו תחושות של אי נוחות, כשלא רואים יותר דבר מרוב בלגן.

כלומר החיים הם איפשהו בין סדר לכאוס, אם נישאר רק בקצה אחד של המנעד, כנראה שנשתגע.

כמו שהמקום החי והשפוי נמצא איפשהו בין סדר לכאוס, כך גם האדם עצמו נע בין כוחות שונים. מצד אחד יש בנו צורך בצורה, בסדר, בחוקיות, ביופי, בתחושה שאנחנו מבינים את מה שנמצא מולנו. מצד שני יש בנו דחף חושי יותר: לגעת, להרגיש את החומר, להתלכלך, להגיב לרגע, לתת ליד לעשות משהו לפני שהשכל כבר החליט מה נכון.

אפשר לחשוב על מעשה הציור כעל מקום מפגש בין הכוחות האלה. לא מקום שבו צד אחד מנצח את השני, אלא מרחב ביניים. ויניקוט קרא לזה “מרחב פוטנציאלי”: אותו אזור עדין שבין העולם הפנימי שלנו, הדמיון, הפנטזיה והתחושות האישיות, לבין המציאות החיצונית המשותפת. הציור קורה בדיוק שם. הוא לא רק העתקה של מה שנמצא מול העיניים, והוא גם לא רק השלכה פרטית מבפנים החוצה. הוא שיחה בין שניהם.

גם שילר דיבר על האדם כמי שנע בין הדחף החושי, שרוצה חיים, תנועה וחומר, לבין הדחף הצורני, שרוצה סדר, צורה ומשמעות. בעיניו, המקום שבו שני הכוחות האלה יכולים להיפגש באמת הוא המשחק. לא משחק במובן ילדותי או חסר רצינות, אלא להפך: מצב שבו האדם חופשי מספיק כדי להיות נוכח כולו. אולי בגלל זה ציור טוב לא מרגיש כמו ביצוע טכני בלבד. הוא מרגיש כאילו מישהו באמת היה שם.

לכן עבור הצייר, הטכניקה אינה המטרה הסופית. היא חשובה מאוד, אבל היא רק קוטב אחד. היא נותנת יציבות, ביטחון ושפה. אבל כדי שציור יהיה חי, היא צריכה לפגוש גם את החיוניות של הרגע, את ההפתעה, את החיפוש, את האפשרות לטעות ולגלות משהו שלא תכננו מראש. במובן הזה, ציור הוא קודם כל עמדה של האדם מול העולם: לא רק לדעת איך הדברים בנויים, אלא להסכים לפגוש אותם מחדש.

כמו שויניקוט אמר ״רק במשחק אנחנו יכולים להשתמש בכל האישיות שלנו.״

אולי בגלל כל זה ציור של פרוסת עוגה הוא לא באמת ציור על עוגה. הוא ציור על המפגש בין מה שאנחנו יודעים לראות, לבין מה שאנחנו מרשים לעצמנו לגלות תוך כדי. בין המתכון לבין החיים.

אנחנו לומדים רישום קלאסי לא כדי להיות מכונות העתקה, אלא כדי שיהיה לנו מספיק ביטחון עצמי בשביל לשחק עם המציאות. לכן, בשביל לגלות מקומות מעניינים ולא צפויים, לאפשר לעבודות שלנו להרגיש חיות ומעניינות, כדאי לנו גם לרדת מהשביל המוכר לפעמים, לראות נוף חדש ולהרגיש את תחושת ההפתעה שהנוף הזה יביא איתו.

רגע, מי אכל את העוגה?