ציור זה לא מתכון לעוגה

רבים מתייחסים לתהליך הציור והרישום כמעקב דקדקני אחר מתכון: לומדים יחסים, צורות, אור וצל, טונאליות, עד לקבלת תוצאה “נכונה”. ויש בזה אמת. בדומה לנגינה על פסנתר או אפייה, על מנת לצייר ברמה גבוהה יש להכיר את השפה, להבין את העקרונות ולפתח שליטה.

אבל ציור טוב לא נגמר בשליטה. גם אחרי שרכשנו את הכלים, נשארת שאלה חשובה יותר: איך יוצרים עבודה שמרגישה חיה? כזו שלא רק בנויה נכון, אלא גם הצופה בה מרגיש את עצם החיים עצמם.

בעיניי, התשובה מתחילה במקום בו אנו מסכימים לשחרר את הצורך בתוצר, ולהיכנס למצב של מחקר, משחק וגילוי.

אחת הסיבות שאני כותב על הנושא, היא שאני רואה אצל תלמידים טריים שמגיעים אלי, כמה קשה להתנתק מהרצון לצייר יפה או נכון ולהיות משוחררים מכל ציפייה, להיות ב״משחק חופשי״, Free Play. ובפועל זה הפוך מהאינטואיציה, ככל שנדע להתנתק מהתוצאה כך נצליח לגעת במקומות שהם מעבר למה שחשבנו שאפשרי, גם באנרגיה וגם במה שיקרה על המצע.

דמיינו שהבית שלכם היה מסודר במאה אחוז (נשמע טוב אה). כל כך מסודר עד לרמה כזו שאין שום חפץ שמונח באקראיות בשום מקום, לא הייתם משאירים ספר על השולחן בסלון או נייר עם שרבוטים באיזו פינה. התחושה שהסדר הזה מביא היא קרה ומנוקרת. כשחפצים מונחים בבית באופן אקראי זה נותן תחושה של חיות, מישהו היה שם, הזיז, לקח, בדק והשתמש, דברים נעשו. מנגד, גם הצד השני מביא איתו תחושות של אי נוחות, כשלא רואים יותר דבר מרוב בלגן.

כלומר, החיים הם איפשהו בין סדר לכאוס, אם נישאר רק בקצה אחד של המנעד, כנראה שנשתגע.

כמו שהמקום החי והשפוי נמצא איפשהו בין סדר לכאוס, כך גם האדם עצמו נע בין כוחות שונים. מצד אחד יש בנו צורך בצורה, בסדר, בחוקיות, ביופי, בתחושה שאנחנו מבינים את מה שנמצא מולנו. מצד שני יש בנו דחף חושי יותר: לגעת, להרגיש את החומר, להתלכלך, להגיב לרגע, לתת ליד לעשות משהו לפני שהשכל כבר החליט מה נכון.

אפשר לחשוב על מעשה הציור כעל מקום מפגש בין הכוחות האלו. לא מקום שבו צד אחד מנצח את השני, אלא מרחב ביניים. ויניקוט קרא לזה “מרחב פוטנציאלי”: אותו אזור עדין שבין העולם הפנימי שלנו, הדמיון, הפנטזיה והתחושות האישיות, לבין המציאות החיצונית המשותפת. הציור קורה בדיוק שם. הוא לא רק העתקה של מה שנמצא מול העיניים, והוא גם לא רק השלכה פרטית מבפנים החוצה. הוא שיחה בין שניהם.

גם שילר דיבר על האדם כמי שנע בין שני כוחות: הדחף החושי, שרוצה חיים, תנועה וחומר, והדחף הצורני, שרוצה סדר, חוקיות ומשמעות. בעיניו, המקום שבו שני הכוחות האלה לא מבטלים זה את זה אלא נפגשים באמת הוא המשחק. לא משחק במובן של שעשוע סתמי שבורח מרצינות, אלא מצב של חירות: רגע שבו האדם לא פועל רק מתוך צורך, ולא רק מתוך חוק, אלא מתוך נוכחות מלאה. אולי בגלל זה ציור טוב לא מרגיש כמו ביצוע טכני בלבד. הוא מרגיש חי, כאילו מישהו באמת היה שם והשאיר משהו מעצמו על המצע.

לכן עבור הצייר, הטכניקה אינה המטרה הסופית. היא חשובה מאוד, אבל היא רק קוטב אחד. היא נותנת יציבות, ביטחון ושפה. אבל כדי שציור ירגיש חי, היא צריכה לפגוש גם את החיוניות של הרגע, את ההפתעה, את החיפוש, את האפשרות לטעות ולגלות משהו שלא תכננו מראש. במובן הזה, ציור הוא קודם כל עמדה של האדם מול העולם: לא רק לדעת איך הדברים בנויים, אלא להסכים לפגוש אותם מחדש.

כמו שויניקוט אמר ״רק במשחק אנחנו יכולים להשתמש בכל האישיות שלנו.״

אולי בגלל זה ציור של פרוסת עוגה הוא לא באמת ציור על עוגה. הוא ציור על המפגש בין מה שאנחנו יודעים לראות, לבין מה שאנחנו מרשים לעצמנו לגלות תוך כדי. בין המתכון לבין החיים.

אנחנו לומדים רישום קלאסי לא כדי להיות מכונות העתקה, אלא כדי שיהיה לנו מספיק ביטחון עצמי ויכולת בשביל לשחק עם המציאות. לכן, בשביל לגלות מקומות מעניינים ולא צפויים, לאפשר לעבודות שלנו להרגיש חיות ומעניינות, כדאי לנו לרדת מהשביל המוכר לפעמים, לראות נוף חדש ולהרגיש את תחושת ההפתעה שהנוף הזה יביא איתו.

רגע, מי אכל את העוגה?